<h1>הרוקח סימן ר"י</h1>
<h2>דף י:</h2>
היה מתענה על החולה ונתרפא ועל הצרה ועברה הימנו מתענה ומשלים. ההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענים ה"ז מתענה. ההולך ממקום שאין מתענים למקום שמתענים הרי זה מתענה עמהם. בזמן שהציבור שרוים בצער יחיד הפורש מהם שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואו' פלוני זה הפורש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור.
<h2>דף יא:</h2>
היושב בתענית נקרא קדוש אבל אי לא מצי לצעורי נפשי' נקרא חוטא. אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט מלאכת שמים. יחיד שקיבל עליו ב' ימים לישב בתענית אם אכל בלילה בין שני הימים מתפלל תפלת תענית יום ראשון ויום שני. לן בתעניתא ולא אכל אותה הלילה שבין שני הימים א"צ להתפלל עננו יום שני אם התפלל יום ראשון. מי שקיבל עליו תענית לשעות שאמר מבעוד יום אני חפץ להתענות למחר עד חצי היום וכשיתענה עד חצי היום נמלך והתענה עד הלילה הוי תענית ומתפלל עננו בשומע תפלה.
<h2>דף יב.</h2>
בפ"א דתענית אוכלין ושותין משחשיכה. ת"ר אוכל עד שלא יעלה עמוד השחר דברי ר' ומסיק רבה בשלא סילק שולחנו אפי' ישן אוכל אבל סילק אסור ומסיק בירושלמי ישן ועמד אסור בשלא התנה אבל התנה מותר. האוכל סעודה המפסקת לתעניתו אם רוצה לאכול ולשתות אחרי כן משמע באיכה רבתי שיכול לאכול גבי ר"י בן בתירא. ובכל תענית לבד מט"ב מותר לרחוץ דאמר בפ"א דמגילה (ה' ע"ב) רחץ בי"ז בתמוז.
<h2>דף יח:</h2>
ירושלמי בנדרים בפ' קונם יין נדר להתענות ופגעו בו ימים טובים ושבתות לוקה וא"צ התרת חכם. ימים הכתובים במגילת תענית מתענה חנוכה ופורים לא בטלו. בפ"ב דתענית (דף ט"ז) אין גוזרין בתחלה על הציבור בראשי חדשים וחנוכה ופורים ואם התחילו ג' ימים קודם אין מפסיקין והלכה מתענין ומשלימים, ירושלמי בנדרים פ' קונם יין בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים ובחולו של מועד מתענה ומשלים. בעירובין בשילהי פרק בכל מערבין (מ' ע"ב) בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו להשלימה היינו יחידי' ופשיט מט"ב דהוי של ציבור ומסיק מתענה ומשלים ש"מ בין תענית ציבור בין תענית יחיד מתענה ומשלים יום הששי צריך להתענות עד חשיכה. ובסדר תענית ירושלמי יחיד שגזר על עצמו תענית ע"ש מתענה ומשלים ובשאלתות דרב אחאי פסק יחיד ומרובים מתענה ומשלים. וכן פסק ר"ח בסדר תעניות מתענה ומשלים בתוספתא דתענית בפ"ב אבא אסי בן דוסתאי או' משום דר"י הגלילי הרי שנשבע שיתענה בע"ש הוי שבועת שוא. ובשילהי מגילת תענית איתא נמי הכי. הרי זה שבועת שוא שמקצת ע"ש כשבת ומקצת עיו"ט כי"ט. ירושלמי בפ' קונם יין רבי אבא ציים כל ערובות ר"ה אוכל ושותה עד עמוד השחר.
